מילוליין

רגליה פשוקות ומעל השוק הימני החלק כמשי נקודת חן מפורשת היטב,

יצאנו יחד לטיול מסביב לבלוק, עשרים בלוקים ממני ואחד בלב, כמה שלא אחצוב ואחפור, אוכל לשמוע אותה חיה, נוהמת מעבר לקיר, היא רק בצד השני של חיי, לא יותר מכלום, היא בדיוק כלום, היא הכי כלום שיש, היא ואקום ובין שוקיה הפשוקים, המושלמים, העשויים ללא רבב, משתררת דממת מוות,

מותו של התינוק שלה, זה שעוד לא נולד,

אולי התינוק שלנו?

 

 

 

היא משכלת אותן ואני בור ועם הארץ בנוגע אליה לפיתולים שלה, לממתקים הקטנים שהיא מחלקת לי בלשונה ואם לא די בכל זאת, גם נוגע אליך ולעצמי.

את שואלת למה לא תבואי, תצטרפי,

אני שומע הדים, נוהה אחר תקוות אבודות ורגליה מפוסקות, מנוקדות, מחולקות רבדים רבדים עד לגזע המוח שלי, אותו מוח קטן, שאר רוח, שאר בשר שנשאר על האנקול באיטליז.

אני מצמרר את עורה בליטופים, מהחלון נשקף מושב שיתופי אך מה לנו ולאחרים לגינות, לשדות, למפעלי פלסטיק משופמים, אפילו אליך, אפילו לזו שהשארתי מאחור בתל אביב, יושבת בכבסת השקרים עם פנקס קטן ושחור ומקללת את היום שבו נולדתי.

 

היא מעבירה יד על רגלה, הרגל הטובה, הלבנה, הרכה, הרגל שתחיה אותי, שתפיג את הבדידות, שתגשים את המאווים, שתבשר את הבשורות הגדולות, המשיחיות, הנבואיות, מורה הנבוכים של חיי מגיע לידי ביטוי באקט מיני זמני, בנאלי, מתבקש, מתייבש על אדן חלונו של מושב שיתופי…

 

כוססססעמק

 

שירקבו הירקות, אני מתגעגע לעיר שלי, לעיר שבה אני רק מהגר ואת כובסת במכבסת 24 שעות אוטומטית על שקלים, זה מה שאת, שקל שקל לתוך הפה שלך בשכר מינימום ואת סוכרת לעצמך את הפה עד שילבינוהשקרים ואתלוש לך את השקדים כי אנחנו לא בשקדיה שיתופית, אני ואת אחד בפה ואחד בלב.

 

 

אני מעביר יד על נקודת החן השחורה מבשרת הרעות הבא מצפון לשוק,

את חתולה שחורה לא שומעים את פסיעותיך הפרוותיות בין חדרי הבית הריקים לאור התכלכל של טלוויזיה עתיקת יומין מהימים שעוד ראינו מיוזיקלס בדיוידי.

 

 

 

אני מלטף את ערוותה, פתאום מזכירה לי חום והתגוללות במדשאות נצח, צחוק ילדים, חברים, עשבים שוטים וחוביזות ענק הצונחות מהשמיים.

 

את בטח זוכרת כשהיית שם וגילחת את עצמך לדעת מכל הקשר הרציני כמו מוות שפיתחנו כדי לזרוע ביחד עתיד כלכלי מזהיר, כמעט חנקת אותי בסדין מגולגל באותו ליל בדולח אלים וגשום ואני חשבתי על נקודות חן ורגלי אינסוף משוכלות, מבינות, יוצרות מקריות, רגליים של סטוץ, של בני אדם ללא מילים, של עוברי אורח באבן גבירול אחר הצהריים של צללי חזה וצללי מכנס, של פיצריות סגורות ופלאפליות ממורקות המחכות ליום מחר .

 

ועכשיו אני איתה במושב, בחור התחת הזה, מיחל לשיבולים, לקציר חיטים,

בין כסה לעשור אני מוחל לעצמי על זכרונות חדים ודוקר גרוני בסכינים משוחזים, במילים משוננות היטב, בנשים ארוכות רגליים וגרביוני תחרה, נשים אנונימיות.

 

 

 

מה מתוקה היא הבגידה ואיך אבגוד בך בכלל אם אנחנו היסטוריה, מה שהיה היה ולא יחזור עוד, איש מאיתנו לא רוצה בשובו, זהו פילם נואר קלאסי, הבמאי מת, הניצבים נטבחו ורק הפעלולן עוד מסתובב כמו גלגל אוטובוס אחרי פיגוע בדיזנגוף.

 

 

 

אני מחדיר אצבעי לתוכה והיא מזיעה שם בין השיטין סוגרת את ידה על החלון, עומדת מנפצת אותו בחוסר שליטה, אני מכונת מילים משומנת היטב, ליבידו סמנטי בעולם של גברים מחוספסים וחצאיות מפוספסות.

מפלצות ציניות שלא מוחלות לך בנוקודת החן, בשיכול האיברים, שלא סולחות, חסרות אקצנט, קוצניות מרירות, נרקבות לאיטן אל תוך בתי הקפה, בתי המרזח, בתי הכנסת, בתי הקברות.

 

 

 

 

 

 

 

 

היא אוכלת לי את האגודל, מריירת על הרצפה טיפות של מורסה קיומית, החיים שלה אבודים, היא ביתו של שופט שלום, שונאת את חייה, דוגמנית עירום לזקנים צפודים בטרקלינים אכולי נפטלין.

 

אני סונט בה והיא משתלחת בידי הגרומות, תופסת אותי בלסת ולוחצת אותי אל

שידת העץ הכבדה בחדר השינה הויקטוריאני באמצע מושב שיתופי,

מה יש לי איתה, את בטח שואלת, אתה האמן המיוסר, האינטלקטואל בפרוטה, הפועל המזדקן, מה לך ולאותה דוגמנית ביקיני, אחת שבקושי היית לוקח לחבילת נופש במרמריס.

 

 

היא מייללת כחתולה ואני נזכר בסמטאות העיירה שלנו, מתהלכים, קוטפים לימונים ליד מגדל המים הישן בו ראש העיר היה רוכב על חמור והלבלרים בחנויות היו שרים עד צאת הנשמה וכשהנשמה היתה יוצאת בעיירה שלנו, היא לא היתה חתלתולת מין מטונפת אלא יונה צחורה, משואה נכספת, נדלקת רק בין הצפירות.

 

החתולה ממשיכה תוך חריטת פסוקים על ורידי שתי וערב.

 

 

לפחות אם היית כלבה, אם היית הכלבה שלי כבר היינו פותרים את הבעיות, הולכים לוטרינר, כבר היינו צוחקים על כולם מאחורי הגב בתור לבונזו, רוקדים בהפגנות בכיכר, רבים עם זקנות בתור בסופר, עם כלבי פג זעיר בורגניים ברוטשילד, עם נשים נבחניות על עקבי פלדה.

 

 

אך את בחרת לא להיות ואני נכנעתי, נשאבתי בחזרה לסמטאות העיר, לכרך העיוור, למוסכים הריקים, לבתי הקזינו המצחינים, לשימפנזים הרבים על חנייה, לשוחטי הצמיגים, לקבצני הרקבים.

 

 

וכך נעלמת לך ועכשיו אני עם קיטי קט, עומד לגמור

והיא מתפנקת מתככת בערפי מאחור מלחששת דימויים שאין לזכור.

 

 

אני זוכר את הר הכרמל, היינו מטיילים ביחד בואדיות עם נמיות וסרפדים, אני והיא,

עד שעברה לקריות והתכערה, כמה נשים עברתי בימי חיי…

מושבניקיות, קיבוצניקיות, כלבות מכורות לטיפה המרה ולעלה הנידף, גרפומניות של תשומת לב מאנקת הפסגות עד לחלחולת הביוב.

פתאום את מפסיקה לקרוא, נתקפת דכאון, בטח יש לך חבר, בעל, שותף לחיים, עושה כביסה ומקפל בגאומטריות, מבורגן, הוא מהנדס את הילדים ואת יוצאת עם חברות לבתי, קפה חבורת מחומצנות, צרודות, מרכלות במקהלה, כך רצית להזדקן?

בשביל זה הסתובבת בסינמטק בבגדי עור ודיברת על אקזיסטנציאליזם?

כל הקומונות, שבירת המוסכמות, היית פיטר פן בן אלמוות, הכל בכדי לרכל, בכדי להאפיר, בכדי לחמצן?

 

כל הכתיבה שלך, עמודים על עמודים של התבגרות, וידויים של ימי הצבא, של אירוטיקה, של הורמונים,

ועכשיו את בהריון, מגדלת את ילדת הפרא של העתיד, היא תשחק ברגשותיהם של ילדים נערים וגברים,

תחשוף שדיה בלילות קרים בפרדסים בשרון, תרקוד בהבהובי מועדון, בלתי מושגת אך בתוכה מרוסקת,

על שום מה האגו טריפ?

 

לא יכולנו להיות יין ויאנג? נשמות תאומות? שניים שהופכים לאחד קוסמי וגדול מסך חלקינו?

ובמקום, אני עם הפאה הנוכרית הזו בין עטיני הפאר, חמוקיה כלאס וגאס בלילה זוהרים מסיפוק,

 

ההימור היה שווה אך החיים תמו.

 

 

אני מנשק אותה בחשכת הפינה של המיטה, לצידנו מנורה כבויה וקונדום מצהיב, מחייכת חיוך אינקץ, אני כמעט מאושר אך בעיקר מאוכזב.

 

את נוסעת בין עיירות וערים עלוות העלים, מצלילה את פניך וחושבת כמה אווילי הייתי, זה רק שלהב את יצריך, את מתופפת על הדשבורד ושרה…”רק רציתי את התמונה שלך בארנק”… עכשיו יש לך בעל, ילדים, עתיד, סוף סוף עתיד, ואת לא כמוני, טינאייג’ר נצחי בשדה השיפון,

את כבר תפסת, הגעת לאושר, את כבר הבנת למה אנחנו בחיים האלה.

 

 

 

אנחנו במטבח, היא שוטפת מחבת חלודה ואני חולט אותה גרגיר גרגיר, מעצב את שרירי ישבנה נספג בגווה הרטוב, מחייכת חיוך מבויש לאור השמש המטבחית,” די, תפסיק, נו”…

 

אני מפלח את ישבנה חסר הבינה חסר הבושה, באיבר אדום להתפקע, כמעט מתבייש בעצמי מאריחי הקיר השותקים ורואים את המחזה כולו, כך אנו נעים בקצב בוכנתי איטי וראשי שוב נזרק אל ההרים.

 

עלינו בטיול בנגב ואת בשרוואל שנפל קמעה והחריץ שלך זהר, שרשרת חרוזים לצווארך וצמיד שחור על מפרקך השמאלי, סוחבת בקושי תרמיל צבאי, מחייכת אלי בעייפות והמדריך אומר, עוד קצת,

כולם חברים בטיולים האלה, מאוד מגבשים, חשבנו שהנגב יזכך אותנו אך כשחזרנו לחניוני העלטה הבנו שלא השתנינו, אני במרפסת לא סותם את הפה ואת בתוך רשת מגברי הרדיו שרה אלה פיצג’רלד על מיוט.

 

 

 

 

הטראקים לא נגמרים, את מדברת פורטוגזית שוטפת מתאהבת בתייר גרמני ואני כמו למה עיוורת, משתרך בשבילי חצץ מחוווירים, שוב חוזר למדבר יהודה ואת מצחקקת באנגלוסקסיות של אחת שלא תספוג את אור השמש הזו, שתחזור הביתה למיזורי או מיסיסיפי או מיסיעממוו ותזכר בהולילנד ההוללת, ביהודים גלוחי ראש ובמוכרי ארנקים לבנטיניים.

 

 

אנחנו בשירותים, רגליה לא נגמרות שם בקרמיקה הקרירה, מנגבות בנייר טואלט עדין את אשכי, הפטמה מכפילה בחזקה של עצמה בשלל המראות ומכסה האסלה הפרוותי המזעזע של המושב השיתופי,

אני מרים אותה על הכיור כילדה ומכניס את הברז לפיה.